זהירות, שגרה לפניך

חני וייזר


לאנשים שעובדים במשרד פרסום אף פעם לא משעמם. ואם משעמם להם, זו סוג של בעיה. אם אתה כאן זה אומר שכל חלקיק בתודעה שלך תפוס. יש יותר מדי לקוחות ויותר מדי חדשות מכדי שתוכל לחשוב על משהו אחר. זה רץ בתוך הראש 24/7. מי שעובד כאן מפתח אובססיה רצינית, כמעט בלתי-ניתנת לטיפול.
אנשים כבר התרגלו לראות אותי, למשל, מתעמקת בשקיות שוקו שוק, קופצת עם כל ניצנוץ אדום מעוין של בנק הפועלים באופק, שמחה לראות שהשלט "ירושלים מאוחדת" שם בכניסה, הוחלף לפי המיתוג החדש, מזהה חנויות ברבי עקיבא לפי מדריך ההטבות של ישראכרט, נכנסת לקידישיק רק כדי להסתכל מה קורה, רואה רק ניקול על המדפים, מגנה על אל על בכל דיון ומצביעה ברחוב על כל מדבקה של "אוויס" על מכונית.
אנחנו קוראים עיתונים כדי לראות את הפרינטים שלנו, או כדי לחפש את ידיעות יחסי הציבור. מרעננים כל חצי דקה את הפורום בבחדרי כדי לבדוק איך הלקוחות שלנו קשורים לכל מה שנכתב שם, מסתכלים על העולם דרך עיינים מצועפות ושומעים את הגלגלים חורקים בתוך הראש, לא מפסיקים לעבוד. חושבים, מנתחים, הוזים או חולמים בהקיץ. לא משעמם כאן לרגע.
אסור שיהיה.
כי ברגע שמשעמם לנו, אנחנו לא כאן. אם התרגלנו לקום בבוקר ולדפדף את החיים האלו הלאה, באדישות, לא נוכל להרגיש את הלקוחות שלנו, את פעימות הלב שלהם. את הנשימות. את כל מה שזז בכל מקום, בכל זמן, את כל מה שקורה ועתיד לקרות. או עלול לקרות.
מעבר לחלון החיים ממשיכים כרגיל ואנחנו ספונים פה במשרד, נושמים את הרעל הזה, תפוסים בצוואר, רואים את הכל דרך משקפי "גל אורן" עבים.
אם נוריד אותם רק לרגע, נפסיק להתרגש מכל עדכון בsms, מכל בריף חדש, מכל לקוח מוטרד ומכל עיתונאי, אבדנו.