יעקב איזק
אין עוד מקום של כבוד למילה הכתובה כמו בעיתונות החרדית.
מגיל אפס חונכנו לרחוש הערכה לכתוב ולנכתב. מאז שהובלנו בגיל שלוש בטלית ללקק בדבש את אותיות ה – א' ב', ספגנו לתוכנו את ערכן של מילים, אותיות, תגים ומשפטים המופיעים על הנייר. ילד חרדי בגיל חמש כבר קורא וקורא פרקים שלמים בעל פה. אנו רוכנים כל חיינו מעל גבי החומש, המשנה, הגמרא והסידור. למילה יש ערך. יש בה קדושה. יש לה כוח.
להבדיל כמובן ממילים של קודש, הציבור החרדי לשבטיו מייחס חשיבות רבה מאוד למילים. כל המילים. "היה כתוב בעיתון", הפך מזמן למושג של כח, מעין אסמכתא של מהימנות. אלפי אנשים שיסתפקו באמינות ענינית בכל תחום שהוא, פוליטית או אינפורמטיבית, יקבלו את הכרעת "המערכת" בתמימות אופיינית. "אם זה כתוב בעיתון זה נכון"...
כפרסומאים ואנשי יח"צ, אנו עושים שימוש נרחב ב'כתוב'. במקום בו כל מילה נשקלת, הופכת המילה המודפסת לכלי שיווקי מדרגה ראשונה. הקורא החרדי יוצא מנקודת הנחה שהחומר המוגש בעיתון שלו עבר את כל המסננות החינוכיות והפוליטיות. עובדה זו מעצימה את האחריות העליונה ואת המחויבות הרבה שיש ל"המבקר" (מלעיל) ולאנשי מערכות העיתונות החרדית לכל מילה, ממש לכל מילה הכתובה בעיתון.
העיתונות בכל העולם סובלת מרגרסייה ומפופולאריות שלילית. בעוד ה'פרינט' מאבד מערכו במגזר הכללי, לטובת האינטרנט והטלוויזיה, כוחה של המילה המודפסת הולכת ומתעצמת בציבור החרדי. הדבר בא לידי ביטוי גם בענף הספרות. כשהאינטרנט מחליף את ספרי הקריאה בכל העולם, ענף הספרות המקצועית פורח ונוסק במגזר החרדי. מיליוני שקלים מופנים רק בשנתיים האחרונות לתחום פרסום של ספרי קודש ולהבדיל, ספרות כללית. תחום חדש שענף הפרסום לא נגע בו בעבר.
כאנשים העוסקים ב'לכתוב', לנסח ולבטא על הכתב, אנו חייבים לשנן לעצמנו את כוחה של המילה. אל לנו לזלזל בתפקידנו כמעבירי המסר הכתוב. בכל מודעה, ידיעה, כתבה או כל טקסט שהוא יש לראות ולחוש את הצד השני – הקורא הנאמן, שמשתדל לקבל את המסר שלנו מתוך כבוד והערכה. בואו ונעניק לו את אותו משקל, כי למילה הנכתבת יש כוח. שחור על גבי לבן!
מגיל אפס חונכנו לרחוש הערכה לכתוב ולנכתב. מאז שהובלנו בגיל שלוש בטלית ללקק בדבש את אותיות ה – א' ב', ספגנו לתוכנו את ערכן של מילים, אותיות, תגים ומשפטים המופיעים על הנייר. ילד חרדי בגיל חמש כבר קורא וקורא פרקים שלמים בעל פה. אנו רוכנים כל חיינו מעל גבי החומש, המשנה, הגמרא והסידור. למילה יש ערך. יש בה קדושה. יש לה כוח.
להבדיל כמובן ממילים של קודש, הציבור החרדי לשבטיו מייחס חשיבות רבה מאוד למילים. כל המילים. "היה כתוב בעיתון", הפך מזמן למושג של כח, מעין אסמכתא של מהימנות. אלפי אנשים שיסתפקו באמינות ענינית בכל תחום שהוא, פוליטית או אינפורמטיבית, יקבלו את הכרעת "המערכת" בתמימות אופיינית. "אם זה כתוב בעיתון זה נכון"...
כפרסומאים ואנשי יח"צ, אנו עושים שימוש נרחב ב'כתוב'. במקום בו כל מילה נשקלת, הופכת המילה המודפסת לכלי שיווקי מדרגה ראשונה. הקורא החרדי יוצא מנקודת הנחה שהחומר המוגש בעיתון שלו עבר את כל המסננות החינוכיות והפוליטיות. עובדה זו מעצימה את האחריות העליונה ואת המחויבות הרבה שיש ל"המבקר" (מלעיל) ולאנשי מערכות העיתונות החרדית לכל מילה, ממש לכל מילה הכתובה בעיתון.
העיתונות בכל העולם סובלת מרגרסייה ומפופולאריות שלילית. בעוד ה'פרינט' מאבד מערכו במגזר הכללי, לטובת האינטרנט והטלוויזיה, כוחה של המילה המודפסת הולכת ומתעצמת בציבור החרדי. הדבר בא לידי ביטוי גם בענף הספרות. כשהאינטרנט מחליף את ספרי הקריאה בכל העולם, ענף הספרות המקצועית פורח ונוסק במגזר החרדי. מיליוני שקלים מופנים רק בשנתיים האחרונות לתחום פרסום של ספרי קודש ולהבדיל, ספרות כללית. תחום חדש שענף הפרסום לא נגע בו בעבר.
כאנשים העוסקים ב'לכתוב', לנסח ולבטא על הכתב, אנו חייבים לשנן לעצמנו את כוחה של המילה. אל לנו לזלזל בתפקידנו כמעבירי המסר הכתוב. בכל מודעה, ידיעה, כתבה או כל טקסט שהוא יש לראות ולחוש את הצד השני – הקורא הנאמן, שמשתדל לקבל את המסר שלנו מתוך כבוד והערכה. בואו ונעניק לו את אותו משקל, כי למילה הנכתבת יש כוח. שחור על גבי לבן!
הכח של המילה הכתובה נעלם במגזר שלנו במהירות רבה, לטובת ספינים רדודים, SMS מבוהלים, ביפרים מצפצפים ומעטה דק של ציניות על כל מילה כתובה ובע"פ
השבמחקאחי לא כל-כך הבנתי מה רצית.
השבמחקפוסט באינטרנט זה לא פעשקוויל או פועסט. דבר קצר. קולע. אתה יודע לעשות את זה מצויין בטח
נכון בערך מאוד . סיפורים נכונים, ניתוח לא. מלוקק להפליא.
השבמחקהיחס למלה הכתובה בצבור הכללי כיום עדיין קיימת היא פשוט הוחלפה 'ראיתי כתוב באינטרנט'. במקום בעתון.
נכון שמלקוקי הדבש וכו' אנו מתייחסים למלה הכתובה ברגש עז וכו'
אך:
אצלנו מתייחסים למלה או משפט כתוב בתור נושא שלם לדיון מה כתבו, איך, למה, ובעיקר מה לא כתבו, זה לא יחס של כבוד! זה ביקורת!
1] אצלנו מלמדים 'לא להאמין למה שכתוב' אלא 'להבין' לחקור ולדרוש, ובדרך ארוכה. החילונים מאמינים בני מאמינים בכתוב יתר עלינו הם ציבור שטוף מוחית מגיל אפס 24 שעות ומוכן לקבל מה ש'מוכרים' לו הרבה יותר.
2] זה גם טכנית מאי יכולת לכתוב מפורש בעתון כל מה שיש בבטן, וכן רמת כתיבה פחות מחוספסת ועוקצנית, כל זה בנושאים פוליטיים וכו'.
3] גם פוליטית, כבר פחות מאמינים אצלנו בשל ריבוי מחלוקות, ותולים מידע בשיוך ואילוצים פנימיים וחיצוניים.
4] נייעס רבותי, וכך יקראו ויטחנו וכו' וכו'
יפה כתבת על האחריות האדירה הרובצת על כתפיך... צריך לכתוב ביתר זהירות לציבור החרדי, ותטמיע זאת. לא בגלל התמימות, אלא מאנשים שחונכו לבקר, ולטחון, תמיד, הכל.