על המחלקה הסגורה.
יחסי ציבור ותקשורת, גל אורן BSD
מה עושים שם, בעצם, במחלקה הזו? כשאתה מסתכל מבחוץ, משהו לא מסתדר לך.
קריאייטיב זה לא. גם לא אסטרטגיה, או מכירות.
יחסי ציבור לפעמים נשמע ערטילאי מכדי למשש, הזוי מכדי להבין.
יש כאלו שתוהים איך אנשים נבלעים בתוך מחלקות יחסי הציבור, לא משאירים עקבות. מתמכרים ללקוחות שלהם, נצמדים למיילים שלהם, למסנג'רים, לפלאפונים. מסתובבים מסביב לשעון עם עיתונאים. כותבים. שולחים. מוודאים.
שותים קפה.
אחרי חודש וקצת במחלקה המדהימה הזו בפרסום גל אורן, הספקתי לראות איך בעיות אדירות מתמסמסות בין אצבעותיו המיומנות של אריה פרנקל. הבנתי שרשימת אנשי הקשר של יענקי איזק היא עוד אחת מהדברים שבינת אנוש לא מסוגלת לאמוד.
איכשהו, הצלחתי גם לארגן לכם איזה הסבר לא מתקבל על הדעת בקשר למה שזה, בעצם, "יחסי ציבור".
על קו התפר הדק בין הכתיבה העיתונאית לכתיבה השיווקית, יושבת לה, מתנדנדת, מחלקת יחסי הציבור והתקשורת.
היא זו שמספרת את הסיפור של הלקוח לעולם הגדול, בצורה הכי פשוטה שלו. בלי קריאייטיב, בלי עיצוב, בלי כונוות נסתרות. מעבירה את המסר הנקי ומבקשת רק דבר אחד: להיות שם, תמיד, לא משנה מה קורה.
בשביל להלך על החבל הדק הזה, יח"צנים צריכים להיות אנשים מטורפים, כך מסתבר. כאלו ששומעים על החדשות לפני שהם עלו במהדורות. מצהירים על כתבי עיתונות כעל החברים הטובים ביותר שלהם. שולחים באובססיביות מדאיגה הודעות, כל חצי שניה. מעבירים רשמים, חוויות, מתרגשים מכל חצי תזוזה אצל הלקוחות שלהם. מקלידים דפים שלמים על דברים שלפני רגע לא היה להם מושג בהם. עושים עשרות דברים בבת אחת, עם טלפון תפוס בין הכתף לאוזן. בתור מנוחה מנשנשים ידיעות באתרים.
או כותבים לבלוייג.
תודה שאני כאן,
חני וייזר.
יחסי ציבור ותקשורת,
גל אורן BSD
נכנסת חזק לעניינים, אה?
השבמחק